14:40. ההודו נח.
אתם על הרגליים מהשש בבוקר. השולחן סוף סוף נראה בדיוק כמו שדמיינתם. המפה החגיגית. נרות. קרקר חג מולד על כל צלחת.
אתם פותחים בקבוק יין לבן קר ומוזגים סבב ראשון. ואז עושים דבר קטן אחד.
מוציאים מהמקפיא מקל פלדה דק ומכניסים אותו לבקבוק. מלמעלה, פיית מזיגה שקופה. הבקבוק חוזר למרכז השולחן.
אף אחד לא שם לב. עדיין לא.
כוס שנייה. החמות מושיטה יד לבקבוק. בשנים עשר חגי מולד היא לא אמרה אף מילה על השולחן שלכם. אבל עכשיו היא עוצרת. הבקבוק עדיין קר לה ביד. היא מטה אותו מול האור ומציצה בעיניים מצומצמות לתוך הצוואר.
"רגע. מה זה?"
עכשיו כל כתרי הנייר סביב השולחן מסתובבים.
כוס שלישית. הגיסה רוצה לדעת איפה קניתם. השכן רוצה לדעת למה הוא מוזג כל כך נקי. מישהו מצלם. לא את ההודו.
ואז אתם שמים לב למשהו. לא קמתם. אפילו לא פעם אחת. בלי ריצות למקרר. בלי דלי קרח שמטפטף על המפה.
בשנים אחרות הכיסא שלכם עמד ריק חצי אחר הצהריים. השנה נשארתם עם האנשים שלכם.
עד שמגיע פודינג חג המולד, שלושה אנשים כבר ביקשו את הלינק.
